זכויות רפואיות ומשפט בימי קורונה

שתפו:

בקצרה – זכותכם לדרוש את הטיפול הראוי בעיניכם מהרופא המטפל או לדרוש לעבור לטיפולו של רופא אחר כרצונכם.
במידה ונתקלתם בהתנגדות מצד גורמים מטפלים – פנו לעורך דין שיוכל לסייע בידיכם לממש את זכויותיכם.

מאת: עו"ד סופיה שטיין עיני

האם הרופא יכול לסרב לדרישה של המטופל המצוי בסכנה חמורה להחליף טיפול ומה ההשלכות של סירוב שכזה?

דומה שאין חולק שמוסד ההסכמה מדעת הינו מוסד משפטי-רפואי חשוב ביותר בחברה דמוקרטית.
המטופל או אדם אחר המקבל החלטות עבורו (הורה, במקרה של קטין למשל) מבקש טיפול רפואי, מזור למצוקתו.
הרופא אמור לפרוש בפניו את האפשרויות, לתת לו הסבר על הסיכויים והסיכונים, הפרוגנוזה וכו'. והמטופל אמור להחליט כיצד ואם בכלל יטפלו בו.
הגיוני, ונקווה שלרוב תהליך זה מתקיים בבית חולים טרם נקיטת טיפול רפואי באדם בישראל גם כיום.

אך מה קורה בסיטואציה שבה לא הרופא מציע טיפול מסוג מסוים (למשל טיפול בוויטמין סי דרך הוריד לחולה קורונה המצוי בסכנה חמורה) אלא המטופל או משפחתו מבקשים זאת? האם למטופל קיימת זכות לעמוד על קבלת טיפול שהוא מבקש? האם קיימת לרופא חובה לתת אותו? ומה אם הטיפול הזה עשוי להציל חיים?

חוק זכויות החולה קובע כי כאשר מתקיים לכאורה מצב חירום רפואי או סכנה חמורה, והתבקש מטפל או מוסד רפואי לתת טיפול רפואי לאדם, יבדוק אותו המטפל ויטפל בו "ככל יכולתו". אם אין למטפל או למוסד הרפואי היכולת לטפל במטופל, יַפְנוּ אותו במידת יכולתם, למקום שבו יוכל המטופל לקבל את הטיפול המתאים.

ומה אם הרופא אינו יכול או מסרב לבקשת המטופל?
חוק זכויות החולה אינו עוסק בנושא זה, ואנו מוצאים דיון בכך בכללי האתיקה של ההסתדרות הרפואית. ע"פ הכללים, הרופא רשאי שלא לתת טיפול רפואי לבקשת המטופל, אם הבקשה מנוגדת לעמדתו המקצועית, למצפונו או לאמונתו. הכללים קובעים כי בנסיבות אלו הרופא יפנה את המטופל, במידת האפשר, לרופא מתאים אחר.

ומה אם הטיפול נחשב ככזה ש"אינו מקובל"?
מבחינה אתית, אם מדובר בטיפול רפואי שאינו מקובל יכול הרופא למנוע אותו אם יש בטיפול זה כדי לסכן את המטופל עצמו, את המטופלים האחרים או את הצוות הרפואי, או אם הדבר בא על חשבון משאבים הנדרשים למטופלים אחרים.
מבחינה אתית, הרופא אף אינו מחויב לתת טיפול רפואי לבקשת המטופל, אם הטיפול עומד בסתירה למצפונו או לדעתו המקצועית של הרופא או בניגוד לידע הרפואי הכללי, גם אם הבקשה נובעת מאמונתו של המטופל.

נזכיר כי מדובר רק בכללי אתיקה שמחייבים רופאים ואינם מחייבים מטופלים, וגם לא מדובר בחוק ראשי או בתקנות. האם קיימת כאן סתירה מסוימת? ואם כן- האם אנו כחברה נסכים לתת לחולה כזה למות ולא לתת לו טיפול שעשוי להצילו גם אם אינו תואם את דעת הרופא או הממסד?
נראה שאין חובה אתית שיכולה לעמוד מול סכנת מוות כמעט מיידית.

אנו מצויים כיום במצב בו עשרות רבות של חולים בישראל (ואולי עשרות אלפים בעולם כולו) מצויים במה שקרוי בחוק "מצב חירום רפואי" – כלומר "נסיבות שבהן אדם מצוי בסכנה מיידית לחייו או קיימת סכנה מיידית כי תיגרם לאדם נכות חמורה בלתי הפיכה, אם לא יינתן לו טיפול רפואי דחוף כהגדרת החוק. וכשמדובר בחולי קורונה- אף אין להם ככל הידוע, תרופה, וכל הטיפולים הקיימים הינם ניסיוניים.

אז אולי יש כאן שאלה אחרת? האם יש חובה שהרופא יתן גם טיפול שאינו מקובל אם החולה מבקש אותו? או שמותר לרופא להגיד "לא" למטופל או לבן משפחתו ללא כל הסבר וללא נימוק מדעי?
אלה שאלות כבדות משקל שמחיר התשובה עליהן כרוך בהכרח בסיכון שהמטופל ימות למרות שאולי היה לו סיכוי אם היה מקבל את הטיפול הלא מקובל.
אז אם אין טיפול מבוסס מדעית לסיבוכי מחלת הקורונה וכל טיפול ידוע הוא ניסיוני, ובהינתן שהממסד הרפואי מסרב לאפשר את הטיפול בויטמין סי לחולי קורונה, יש לדרוש מהרופא נימוק- מה מקור הסירוב? ואם הנימוק לא יהיה מדעי ומבוסס יכול המטפל להביא חוות דעת של מומחה משלו. ואם גם זה לא יעזור – אפשר לפנות לבית משפט.

ואם הרופא מסרב בכל זאת והמטופל ממשיך לבקש – האם בית החולים יכול למנוע מהמטופל לקבל טיפול מרופא אחר למשל מרופא חיצוני- בבית החולים או במקום אחר?
ע"פ חוק זכויות החולה, מטופל זכאי להשיג מיוזמתו דעה נוספת לענין הטיפול בו; המטפל והמוסד הרפואי יסייעו למטופל בכל הדרוש למימוש זכות זו. מותר למטופל אף לעבור מטפל או מוסד- ואם עבר, יהיה המטופל זכאי, לפי בקשתו, לשיתוף פעולה של המטפלים והמוסדות הרפואיים הקשורים לטיפול הרפואי בו, לשם הבטחת ההמשך הנאות של הטיפול.

קיימת כאן שאלה האם בית החולים יסכים לכניסת הרופא חיצוני לשם ביצוע טיפול לבקשת המטופל בתוך בית החולים והיא מעוררת מספר שאלות משנה שלא ניכנס אליהן כאן.
יכולים להיות כאן אספקטים שונים כמו למשל נהלים או הוראות חוזרי מנכ"ל, היבטים ביטוחיים או צורך בהסדרה משפטית, חתימה על מסמכים וכד'.
מה שבטוח הוא שאם בית חולים (בוודאי זה בבעלות המדינה) נוקט עמדה מסוימת או מסרב לבקשה כלשהי עליו לנמק את תשובתו ואת הטעמים להחלטתו.
במצב כזה אפשר לפנות למשרד הבריאות או לבית החולים ולדרוש לנמק מהי סיבת הסירוב/ההחלטה.
וככל שהדברים אינם הגיוניים ואינם מסתדרים גם לאחר פניה זו ניתן לפנות לבית משפט.

לסיכום: מבחינת זכויות החולה התשובה היא פשוטה מאד – כאשר מתקיים לכאורה מצב חירום רפואי או סכנה חמורה, והתבקש מטפל או מוסד רפואי לתת טיפול רפואי לאדם, יבדוק אותו המטפל ויטפל בו "ככל יכולתו". ואם אינו יכול או אינו מסכים לטיפול שביקש המטופל, עליו להפנותו למוסד או רופא אחר שיכול לתת את הטיפול המבוקש.
אולי הגיע הזמן לתקן את החוק ולקבוע את גדר החובה של רופא במקרה שבו המטופל דורש טיפול מסוג מסוים שהרופא לא הציע לו, בכדי ליתן בידי המטופל כלי כל כך חשוב במאבק לשלמות גופו חייו וכבודו, גם במצב שגרה ובוודאי בשעה שבו חייו נתונים בסכנה ממשית.

לקריאה נוספת:


שתפו:

4 thoughts on “זכויות רפואיות ומשפט בימי קורונה”

  1. מאמר מעולה סופיה. תודה. משתף בקבוצה שלי. אני יודע שאין לך פייסבוק. כיצד תוכלי להשיב על שאלות? גיא

  2. כדאי להתחיל לפני כן: בתיקון החוק. בתיקון הסעיף "טיפול רפואי ללא הסכמה" 15 -(תיקון מס' 9) תשע"ו-2016
    כך שטיפול רפואי ללא הסכמה ייתכן רק במצב ובו המטופל מחוסר הכרה.

  3. תודה על המאמר החשוב. האם ידוע לכם אם יש בכלל אמפולות של ויטמין C בבתי חולים?

  4. במידה ואין בבית חולים את העירוי ניתן להזמין במיידי אצל "רז רוקחות" .להתקשר לתומר – 050-3609080.
    לחילופין, ניתן להזמין מיצרן: http://vitamincvial.blogspot.com/ עם קוריאר

להגיב על Yuval Sharon לבטל